NRK לישראלים

בעולם העסקים

יחסי ציבור בעלות של 87 אירו לשנה

זה לא היה קורה בארץ. שמעתי על מקרה אחד דומה, אבל באו נגיד שזה יחסית נדיר במקומותינו.

נכנסנו למוזיאון באיטליה והמתנו לתחילת סיור מודרך. בין לבין נכנסתי לקפהבר שייכת למוזיאון לבקש מפית מחבילה גדולה שהייתה מונחת לה על הדלפק. רק רציתי לנגב ידיים מאיזה לכלוך לפני שאכנס לראות את התצוגות. לא ביקשתי קולה דיאט גדול ולא סנדוויץ'-ללאזיתיםאבלעםקצתחריף לדרך. כולה מפית. אחת. זהו.

"לא. אתה יכול לקנות חבילה מהמכולת מעבר לפינה."

חייכתי, כי חשבתי שהאיש מאחרי הדלפק צוחק. כשהוא לא הגיב בהתאם, שאלתי, "אתה רציני?"

"כן," הוא ענה עם מבט חמוץ ששמור כנראה במיוחד לתיירים שמעצבנים אותו.

מייד חשבתי לעצמי…. לא נפרט בפורום שילדים יכולים להיכנס אליו מה באמת חשבתי, אבל חשבתי על זה הרבה גם אחר כך.

מצד אחד, כדאי להם להיות נדיבים כלפי תיירים, הרי מאיתנו הם מתפרנסים. לא? מצד שני, אם כל תייר שנכנס (ולא קונה אוכל) יקבל מפית, בטח זה יצטבר לכדי הוצאה מיותרת מבחינת חשבונאות פשוטה. מצד שלישי, כמה תיירים כבר מבקשים מפית?

תרגיל בחשבון: אם נסכים שההוצאה על מפית אחת היא 0.02 אירו (וזה למפית באיכות גבוהה וללא הנחה בסיטונאות), ואם נגיד שכל יום במשך 365 ימים בשנה 12 תיירים מבקשים מפית ללא קניית אוכל או שתייה, נגיע לסכום המפלצתי של 87.6 אירו לשנה. נו באמת, מי יכול לעמוד בזה?

מצב מעניין. אם נענים לבקשה קטנה, לקוחות לא חושבים על זה פעמיים. אך אם מסרבים, אז זה עלול לפגוע בנו מבחינת יחסים עם ציבור הלקוחות הפוטנציאליים או הקיימים. במקרה הנ"ל אני חושב שהייתי רואה את ההוצאות על מפיות לתיירים טפילים כחלק ממחיר יחסי הציבור. אך מה קורה אם העלות של הוצאה דומה בתחום אחר באמת נושכת בבשר החי?

איפה עובר הגבול בין נדיבות ורצינות לבין "פראייריות"? מה דעתכם?

מודעות פרסומת

דצמבר 9, 2009 - Posted by | Uncategorized

3 תגובות »

  1. סיפור חמוד ומעניין. בסה"כ כולנו ניתקלים בקטעים כאלה ובסה"כ סיכמת נכון את הלקח. אני אישית עוד בטח הייתי מתווכח איתו ומנסה להסביר לו את מה שהיסברת באריכות בבלוג שכתבת. בכל אופן נהנייתי לקרוא ותודה

    בני
    ברוקליין, ארה"ב

    תגובה של בני שמיר | דצמבר 9, 2009 | הגב

  2. אני זוכרת כתבה בה כתבת שאלה בעלי קיוסקים וחנויות במנהטן איך הם נענו לבקשות לפרט כסף גדול. כולם אמרו שהם עושים את זה כי אם הוא כבר נכנס ופותח ארנק, הוא יקנה משהו. ואם לא בפעם הזאת, בפעם הבאה.

    תגובה של mother in israel | דצמבר 23, 2009 | הגב

  3. חישוב נחמד, אבל אל תשכח שהצורך של קיוסק בתוך מוזיאון ביחסי ציבור הוא אפסי…
    כ"כ המוכר יתכן שאינו הבעלים של המקום, ועל כן הוא עובד כמוכר בשכר מינימום שלא כולל תגמול על עבודת יח"צ.
    באותה נקודה בזמן למעשה עומד אותו איש מושפל, שאמא שלו תמיד רצתה שיהיה רופא, אבל הוא בחר בקריירה של מוכר בקיוסק מונופוליסטי, בפני שתי ברירות – הראשונה: להילקח כמובן מאליו, מעין חותמת גומי שעונה בחיוב על שאלות רטוריות כמו "אפשר מפית". השניה: to make a difference! להשפיע במעט על סיבובו של העולם, ולענות בצורה מפתיעה עד כדי כך שתביא לכתיבתו של בלוג במקום שמרוחק אלפי קילומטרים מהקיוסק שלו.
    מה אתם הייתם עושים ? :)))
    או שסתם אשתו לא נתנה לו בלילה.

    נ.ב. הדברים נכתבו בהומור.
    נ.ב.2 בכל צחוק יש גרעין של אמת

    תגובה של איתי | אוגוסט 21, 2010 | הגב


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: