NRK לישראלים

בעולם העסקים

בלוגרים ישראלים נפגשים בנס ציונה

במוצאי שבת הקרוב, אני אשתתף במפגש מיוחד בנס ציונה של בלוגרים ישראלים. זה נקרא "ערב הבלוגרים הישראלים השני", אמנם נראה שבינתיים, רוב הבלוגרים שמגיעים הם דוברי אנגלית, כמו אורח הכבוד ג'ייקוב שייר מ-JobMob.co.il. שייר הוא היוזם של אחד הבלוגים המובילים בעולם בתחום חיפוש עבודה.

אני מצפה לשמוע רעיונות חדשים על "בלוגעריי", כמו שאומרים ביידיש עדכני, אבל יותר מזה אני בטוח שנשמע דברים חשובים על רצינות עסקית בעולם הווירטואלי. אותו עולם הוא בוודאי זירה עסקית לכל דבר, עם כללים ומנהגים משלו, אך, לעניות דעתי, רצינות, כבוד לזולת ואמינות "עוברות מסך" גם כאן.

מודעות פרסומת

דצמבר 24, 2009 Posted by | Uncategorized | 2 תגובות

יחסי ציבור בעלות של 87 אירו לשנה

זה לא היה קורה בארץ. שמעתי על מקרה אחד דומה, אבל באו נגיד שזה יחסית נדיר במקומותינו.

נכנסנו למוזיאון באיטליה והמתנו לתחילת סיור מודרך. בין לבין נכנסתי לקפהבר שייכת למוזיאון לבקש מפית מחבילה גדולה שהייתה מונחת לה על הדלפק. רק רציתי לנגב ידיים מאיזה לכלוך לפני שאכנס לראות את התצוגות. לא ביקשתי קולה דיאט גדול ולא סנדוויץ'-ללאזיתיםאבלעםקצתחריף לדרך. כולה מפית. אחת. זהו.

"לא. אתה יכול לקנות חבילה מהמכולת מעבר לפינה."

חייכתי, כי חשבתי שהאיש מאחרי הדלפק צוחק. כשהוא לא הגיב בהתאם, שאלתי, "אתה רציני?"

"כן," הוא ענה עם מבט חמוץ ששמור כנראה במיוחד לתיירים שמעצבנים אותו.

מייד חשבתי לעצמי…. לא נפרט בפורום שילדים יכולים להיכנס אליו מה באמת חשבתי, אבל חשבתי על זה הרבה גם אחר כך.

מצד אחד, כדאי להם להיות נדיבים כלפי תיירים, הרי מאיתנו הם מתפרנסים. לא? מצד שני, אם כל תייר שנכנס (ולא קונה אוכל) יקבל מפית, בטח זה יצטבר לכדי הוצאה מיותרת מבחינת חשבונאות פשוטה. מצד שלישי, כמה תיירים כבר מבקשים מפית?

תרגיל בחשבון: אם נסכים שההוצאה על מפית אחת היא 0.02 אירו (וזה למפית באיכות גבוהה וללא הנחה בסיטונאות), ואם נגיד שכל יום במשך 365 ימים בשנה 12 תיירים מבקשים מפית ללא קניית אוכל או שתייה, נגיע לסכום המפלצתי של 87.6 אירו לשנה. נו באמת, מי יכול לעמוד בזה?

מצב מעניין. אם נענים לבקשה קטנה, לקוחות לא חושבים על זה פעמיים. אך אם מסרבים, אז זה עלול לפגוע בנו מבחינת יחסים עם ציבור הלקוחות הפוטנציאליים או הקיימים. במקרה הנ"ל אני חושב שהייתי רואה את ההוצאות על מפיות לתיירים טפילים כחלק ממחיר יחסי הציבור. אך מה קורה אם העלות של הוצאה דומה בתחום אחר באמת נושכת בבשר החי?

איפה עובר הגבול בין נדיבות ורצינות לבין "פראייריות"? מה דעתכם?

דצמבר 9, 2009 Posted by | Uncategorized | 3 תגובות

לא הבטחתי לקיים

אומרים שראש הממשלה לשעבר לוי אשכול פעם הקניט את עמיתיו הפוליטיקאים כשהוא אמר שסיסמתם היא: "נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים." ברור שמחוץ לעולם הווירטואלי של הפוליטיקאים יש השלכות אמיתיות לאיעמידה בהתחייבויות.

יש פיתוי עז כשאנחנו על סף עסקה, להתחייב לבצע או לספק דברים שהם מעבר ליכולותינו. ישראלים ידועים בחדשנותם ויכולות המצאה ותמרון מדהימים, ובהרבה מקרים זה נובע מהתחייבות לבצע משהו מעל ומעבר למצופה. אך בכל זאת, יש גבולות גם לישראלים.

כדי להתחייב למשהו מעבר ליכולותינו העכשיוויות בצורה חכמה, אנחנו חייבים לדעת מראש מה נדרש כדי לקלוע למטרה, ואיך נוכל להצליח להשיג את הנדרש גם אם הוא לא בנמצא כעת.

אם מתחייבים לבצע משהו שאין לנו מושג איך להשיג אותו (או להשיג מי שכן יודע!), אז ייתכן שנקבל את הפרוייקט אך נסכן את השם הטוב שלנו לשווא. כי יש סכנה שנבצע עבודה לא רצינית מתוך בורות, או שנתיש את עצמנו ואת העובדים כדי להשלים את החומר וכתוצאה מזה לא נהיה אפקטיביים, ונפגע בבריאות של כולם או שנצטרך לבקש הארכה להגשת התוצר הסופי (המקרה הכי שכיח). במידה והלקוח כבר תכנן הלאה, אפשר לסמוך על זה שהוא יאשים אותנו בכל עיכוב ותקלה שיבוא.

מצד שני, אם מודים ללקוח שהבקשה שלו היא מחוץ לתחום המיומנות שלנו, ונציע הצעה חילופית, לפעמים הוא יגמיש את הדרישות שלו ולפעמים הוא יקח את הפרוייקט לספק אחר אבל בכל מקרה אנחנו שומרים על האמינות. ומתוך "לאו" הוא שומע "הן", ויודע שאנחנו מכבדים אותו ואת הזמן שלו.

בקיצור, עדיף לאבד את הפרוייקט ולזכות באמון הלקוח, מאשר לזכות בפרוייקט ולאבד את כל הפרוייקטים הבאים.

דצמבר 2, 2009 Posted by | Uncategorized | תגובה אחת